מאז שעזבתי את מושבה חופשית ב 2015 לא היה לי מקום משלי לכתוב בו. לא כמעשה נצבר ומתמשך. ארבע שנים שבמהלכן עשיתי הרבה דברים שעכשיו נאספים באתר הזה, שכל כך נוח לכתוב בו. אני עכשיו כותבת את הפוסט הזה מהטלפון במרפסת.
אם מושבה חופשית היתה חללית האם, האתר הזה הוא רכב השיוט שלי בגלקסיה.
site123 זאת פלטפורמה מדליקה, שונה ודומה למה שאני מכירה מוורדפרס וויקס. החוויה שלי מוויקס היתה כמו שיטוט בסופרמרקט מסחרר. מצאתי את עצמי תועה שעות בין פוטנציאלים עיצוביים, מודדת כפתורים, מחליפה סגנונות ותפריטים, חוטפת סחרחורת ועוזבת את זה. אבל כן כתבתי שם כמה פוסטים ואני אעלה אותם גם לאתר הזה.
site123 מה שיפה בה, זה שהיא עושה סדר. היא פרקטית. הידיים שלי נענות אליה כמו לבצק צבעוני. אבל מה, בבלוג שלה אין אפשרות לסווג קטגוריות. זה מוזר והפוך מכל בלוג שפגשתי עד כה. וורדפרס מלכת הטקסונומי מעקמת את אפה באנינות. אני מבינה אותה. אבל גם מגלה שבגלל שזה כל כך מוזר זה גם מעורר בי עניין. מה ההיגיון ??? מעניין. כמו לנהוג במכונית עם הגה מימין. במאמרים אגב, יש קטגוריות. בפוסטים בבלוג כן אפשר להגיב, אבל יש רק תגיות. תכל'ס אפשר להשתמש במאמרים גם כבלוג. יש חופש פעולה.
אתר זה דבר שצריך להיות גמיש. נגיש. שאפשר להגיש בו הברקות חדשות. לנסות רעיונות ולהוציא אותם.
מעצם האיסוף וההגשה כבר מתרחש מגע עם הדברים. והמגע הזה מצמיח. כמו הסיפור עם הבטטה. בטטה לא צריכה קידום ממומן בשביל לצמוח.
חשוב לנכוח.
להשקות. זה כן.
גם אתר זה ישות צמחית באיזשהו מובן.
התוכנה הציעה לי דומיין: floating-things
בהתחלה זה היה נראה לי מוזר. מה קשור floating-things עכשיו. אה. ככה היא מתרגמת את צוף דברים. צוף מלצוף.
לצוף ולעופף.
לאט לאט נדלקתי על floating-things . התחברתי לרעיון של אתר כרכב חללי קטן.
הזכיר לי את הצורות שתמיד אני רואה כשבוהה בשמיים.
מי אמר שדומיין צריך להיות כמו שם האתר? גם הדומיין של מושבה חופשית היה local blog.
גם ככה מנועי החיפוש משנים את האלוגריתם שלהם חדשות לבקרים. שלא לדבר על פייסבוק וגחמותיו.
לרדוף אחרי קידום זה כמו לרדוף אחרי הרוח.
אני רוצה שהאתר הזה יהיה קליל כמו יורט.
יהודי נודד.
עוד שנתיים אולי תצא טכנולוגיה חדשה..
עד אז - אני כאן.
הציור של Evana Gerstman. ציירת נהדרת, חברת לב וקרובת משפחה שמתגוררת בוושיגטון ונפגשנו רק בפייסבוק (בינתיים).
