היתה קריאה מכיוון המלך כורש. זה היה ברור. שלוש דירות אחת אחרי השניה צצו ברחוב הזה כשחיפשתי דירה בסוף 98'. נכנסתי לגור בכורש 10 עם טלי וכשהיא עזבה לניו יורק הגיעה קאיה, וכשקאיה הגיעה, בדצמבר 99' יכולתי לאט לאט לחזור לקרקע, כמו פיסת נייר שהסתחררה באויר אחרי הנחיתה מספרד.
מחפשת סימנים, משתגעת מסימנים, רואה קשר והקשר בכל דבר. זקוקה לזום-אאוט, או לאיזה משקולת.
אז חשבתי: אני אצלם. כשאני עם המצלמה אוכל לתת לנטיה הזו דרור וכשהמצלמה תהייה כבויה אוכל לחיות בשקט. בלי למצוא הקשרים. (נגיד ש).
טלי שלחה לי מניו יורק מצלמת דיגיטל 8 של סוני והתחלתי לצלם.
קאיה עזרה מאוד. כמו אבן חוּמה חיה ונושמת היא נחתה ופירמטה לי את החיים. עיקרון הרצף עם כלבה זקנה. אני עובדת מהבית והיא איתי. היציאה לטיולים היא משהו ברור ושפוי, שוטטות עם סיבה. היא היתה דובה וקיפוד, שועל ותרנגולת ועכבר גדול, כבדה וקלת תנועה כמו אייל הצפון. רוב הזמן שותקת או מדברת בשפה משונה של התייפחויות מתוך שינה. לעתים רחוקות נובחת נביחה צרודה ועמוקה. היא היתה תחקירנית בלי בושה, בלי עכבות. מנומסת אבל גם עקשנית והרפתקנית. נאמנה לטבע החייתי שלה, זקנה מספיק כדי לנהוג באקסצנטריות ולפלס לי דרך. הובילה אותי ודיברה אלי שקט וברור.
פעם אחר פעם היא עשתה דברים לכאורה תמוהים, שהעידו על חישה של מה שקורה. זה, ביחד עם המצלמה, העמיקו אצלי את הרצון לצלם (גם) את המהלכים שלה, בלי לדעת לאן זה מוביל - שיטוטים איטיים ויסודיים בגינות אחוריות, צעד מהיר במורד הרחוב לעבר אנשהו ברור שהתגלה בדיעבד, לפעמים ריחרוחים "שלא הובילו לכלום". לפעמים ממש ניסים גלויים. סיפורים בהמשכים.
מאה ומשהו קסטות מצולמות מסיבוב קבוע בריבוע כורש-אוליפנט-וילסון-לינקולן. אקספירימנט שהתחיל באביב שנת 2000 ונמשך עד סתיו 2002, כשעזבתי את תל אביב.
עוד לא היו סמרטפונים.
במצלמה חצי מקצועית, כדי לשמור על... פרטיות(?) או כמו להצהיר בפני עצמי על איזו הנחת יסוד -
זה לא סרט, זה תיעוד.
תיעוד של מה?
תלוי איך מסתכלים.
מה יהיה עם זה? לא יודעת. עדיין לא יודעת [*]
למדתי קולנוע בסם שפיגל ולא נמשכתי לעשות סרטים, אם כבר אז תיעודיים. דרך פירוק סצנות קיבלתי הבנה הפוכה: איך לפענח סיטואציות יומיומיות כמשהו שיש מאחוריו מלפניו ומצדדיו כוח יוצר. והוא הסופר.
הקסטות האלה, שכבר הפכו בינתיים לקבצים, יושבות ומחכות.
לפעמים אני צוללת לתוכן רק כדי לוודא שהקסם שבהן באמת קיים ולא דמיינתי.
והוא נמצא.
מתוך ההתמקדות אני יכולה להיות בקשר עם הדבר הזה, הפרוייקט הזה, לברר מה מבקש להיות הצעד הבא. בינתיים הנה וידאו קצר שערכה חברתי העורכת המחוננת טל רבינר, בשביל איזו הגשה שהעלתה חרס, כשעוד חשבתי על כורש במונחים של סרט, לפני שנפתחו עוד אפשרויות ותצורות חדשות ליצירה עצמאית.
בקטע הראשון יש מההתרחשות המע"צית - באותה תקופה חפרו את לינקולן בגלל הבניה של מגדל רובינשטיין, מהלך דרמטי בהשפעה שלו על המרחב הציבורי והאישי. בקטע השני פגישה מקרית.
[*]
עדכון: השנה 2020.
אני מסתכלת על הקטעים הערוכים האלה והם חיים אלי ומחייכים מחדש: עכשיו.
כמו שהאיש עם הכובע אמר: עשרים שנה, עשרים שנה אני מסתובב עם הכובע הזה.
עשרים שנים עברו מאז שצילמתי. בינואר אהיה בת חמישים.
עכשיו הגיע הזמן לגשת למלאכה.
השנה אני הולכת לפתוח את האריזה המרשרשת של הדבר הזה.
פוסט עדכון בקרוב.
