ארתור סי קלארק (1917-2008) היה פיזיקאי, מתמטיקאי, הוגה וסופר מדע בדיוני. חושב חופשי וממציאן נבואי, שקלט ושלח את הרעיונות שלו רחוק וגבוה - הוא הגה את הלווין ואת האינטרנט,  תעשו עליו גוגל ותגיעו למקומות מעניינים.

ספרו קץ הילדות (Childhood's End) יצא לאור ב-1953. בעברית בשנת 1976, בתרגומה של ע. שם, בהוצאת עם עובד. מהדורה נוספת בהוצאת ינשוף בשנת 2005 בתרגומו של דוד חנוך. עלילת הספר נפתחת בסצינה הכל כך מוכרת מסרטי מדע בדיוני: סצינת המפגש עם מין תבוני אחר; בוקר אחד, מתייצבות במפתיע ספינות חלל ענקיות מעל לכל כרך בכדור הארץ. את הרגע הזה תיאר קלארק כך: "זה היה הרגע שבו ההיסטוריה עצרה את נשימתה, וההווה נגדע מהעבר כפי שקרחון נפרד מהצוקים בהם נולד ויוצא להפליג בים בגאווה בודדת. כל מה שעידני העבר השיגו היה כלא היה כעת (...) היום הזה תואר פעמים אינספור בספרות, אבל איש לא האמין באמת שהוא יבוא. כעת הוא הגיע פתאום".

מאז בואם של השליטים הפך כדור הארץ לגן עדן עלי אדמות. רעב, חולי ופשע כלו מן העולם, בני האדם חיים באושר ובעושר – ועדיין היו כאלה שמצאו זמן לשאול את השאלה העתיקה שמעולם לא זכתה לתשובה: "לאן ממשיכים מכאן?"
קלארק מתאר את המסלול הבלתי נמנע של אנושות הנתקלת ביצורים המפותחים ממנה עשרות מונים. כדי לענות נכונה על השאלה אם הם בעדנו או נגדנו צריך לפני כן להשיב על שאלת מפתח אחרת: מדוע מלכתחילה יתעניינו שליטי העל בכדור הארץ ובאנשים החיים על פניו? האם זה אלטרואיזם מצדם, משום שאין לאנושות דבר לתרום לאותם יצורים, או שאולי בכל זאת יש לאנושות דבר מה לתרום? ואם יש לאנושות מה לתרום, האם התרומה תותיר את האנושות בעמדה טובה יותר מזו שהיא הייתה בה קודם או לא? (אורית רוזין, הארץ).

"קץ הילדות" הוא רומן רעיונות מן הטובים ביותר שנכתבו במאה העשרים, ודבר מן הדברים שאירעו אחרי כתיבתו לא גרם לשאלות הפילוסופיות שלו להחוויר או לדהות. בעיני זה גם הכותר הטוב ביותר שנכתב מעולם במסגרת ספרות המד"ב הקלאסית, אבל זה באמת פחות חשוב, משום שהספר פורץ בחן את גבולות הז'אנר ומותיר אותם מאחור, בעוד הוא נוסק לגבהים שאחרים בז'אנר יכולים רק לחלום עליהם מרחוק". (אריאנה מלמד, ynet).